הגן הבוטני של זוגדידי

הגן הבוטני של זוגדידי הוא מן העתיקים בגאורגיה, והוא מתחיל מיד מאחורי ארמון דאדיאני. השניים שייכים זה לזה: הם שני צדדים של חיי אותה משפחה.

את הגן תכננה בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה אקטרינה צ׳אוצ׳אוואדזה-דאדיאני, אשתו של דויד דאדיאני. היא הייתה בתו של המשורר אלכסנדר צ׳אוצ׳אוואדזה ואחותה של נינו, אלמנתו של גריבויידוב; אחרי מות בעלה ב-1853 שימשה עוצרת מינגרליה, ולימים עברה לפריז. הגן הוא מה שקרה כשחינוך אירופי פגש את אקלים קולכיס.

האקלים קובע כאן הכול: חורף מתון ולח ולמעלה מאלף וחמש מאות מילימטרים גשם בשנה. מינים סובטרופיים גדלים בחוץ בלי חממה, ולכן הפכה האחוזה למקום שבו ניסו צמחים שהובאו מיפן, מסין ומאמריקה.

הגן משתרע היום על כעשרים ושישה הקטרים. יש בו קריפטומריה, עץ קמפור, מגנוליות, ארז הימלאיה, אלון שעם, סקויה, במבוק, גינקו ושסק. אחדים מן העצים בני קרוב למאתיים שנה, ועבים כל כך ששני אנשים אינם מקיפים אותם.

שלד הגן הוא שדרות ישנות, בריכה קטנה במרכז ושרידי ערוגות מסודרות. בתקופה הסובייטית היה זה מוסד מדעי; היום הוא פרא למחצה.

בעשורים הסובייטיים הייתה גאורגיה המערבית מחוז ההדרים, התה ושמן הטונג של כל ברית המועצות, והגן שירת את התוכנית הזאת: זנים חדשים נוסו כאן לפני שנשתלו ברחבי סמגרלו. העקבות נותרו — כני הדרים ישנים, שיחי תה בשולי השדרות, וחורשת במבוק ליד החומה המזרחית שהיא הדבר הרועש ביותר בגן ברוח.

גם המוזיאון הסמוך שייך לאותו סיפור. שלוש דקות משם, בארמון דאדיאני, שמורה מסכת המוות של נפוליאון, שהגיעה למינגרליה דרך נישואיהם של סלומה דאדיאני ואשיל מורא. שתי ירושות של משפחה אחת, עצים אקזוטיים ושריד בונפרטי, עומדות זו לצד זו.

ראוי לומר בפירוש מה הוא אינו. זה אינו גן ראווה מטופח. אחרי גשם השבילים נעשים בוץ, השילוט דל וחלקים ממנו פשוט מוזנחים. מי שיגיע עם הגן הבוטני של בטומי בראש יתאכזב.

מה שיש כאן במקום זה הוא ריקנות. תושבי זוגדידי מוציאים כלבים, תלמידים מבריזים משיעורים, והציפורים רועשות. אפריל ומאי מביאים מגנוליה ואזלאה, נובמבר מביא צבע. אלה שני הרגעים הטובים.

שעה מספיקה להליכה, שעתיים אם מתחילים להתבונן בעצים אחד-אחד.