מנזר חובי

חובי היה המנזר המשפחתי ומקום הקבורה של בית דאדיאני, והוא נותר אחד המבנים המעודנים ביותר של ימי הביניים במינגרליה. הוא עומד בכפר נוג׳יחווי, כשלושה קילומטרים מצפון לעיירה חובי.

כנסיית הירדמות הבתולה היא כנסיית אולם ללא כיפה, עם קמרונות צולבים. תאריכה המדויק לא נרשם, אך תיארוכו של חוקר האמנות ואחטנג ברידזה למחצית השנייה של המאה השלוש-עשרה מקובל היום על הכול. המנזר מופיע לראשונה במסמך גאורגי משנות 1212–1222, שבו נזכר בישוף בשם אגנטה.

גלריה פתוחה נמשכת לאורך החזיתות המערבית והדרומית, ובפינות הצפונית-מערבית והדרומית-מערבית יש קפלות נפרדות. החזיתות נושאות גילופי אבן — צלבים, רצועות גיאומטריות ומוטיבים צמחיים — באיכות שנדיר לראות בכנסייה כפרית. ואמק הראשון דאדיאני, שמת ב-1396, הביא שברי שיש ביזנטי ממסע מלחמה נגד זיכיה ושיקע אותם בבנייה; הם נראים עד היום.

בפנים שתי שכבות של ציורי קיר: עבודה מן המאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה בהשפעה פליאולוגית, ושכבה מן המאה השבע-עשרה. שתיהן מקוטעות, אך במקומות מסוימים פנים וכתובות נקראות היטב.

חובי נודע בעיקר בשל שרידי הקדושים שבו. נוסעים מן המאה השבע-עשרה תיארו כאן את גלימת הבתולה ולצדה שרידים של הקדושות מרינה וקיריאקוס. הגלימה הועברה לימים לזוגדידי, שם היא נשמרת כיום, וזו סיבה טובה לראות את שני המקומות באותו יום.

הגלריה הפתוחה היא הרגל מינגרלי לא פחות משהיא אמצעי אדריכלי. בכנסיות המישור היא סיפקה מקום מקורה לקבורה ולאנשים שלא יכלו להיכנס פנימה, וכאן קברו בה בני דאדיאני את מתיהם; הביטו למטה בלוחות הרצפה בעוברכם, שכן חלק מן הכתובות עדיין ניתנות לקריאה.

הקרקע מסביב היא אגוזי לוז. חובי הוא אחד ממחוזות גידול האגוזים המרכזיים בגאורגיה, ובספטמבר החצרות לאורך דרך הגישה מכוסות בגרעינים מתייבשים. כדאי לזכור זאת: המנזר מעולם לא עמד בשממה, אלא בפיסת מישור מעובד ושקט.

בתקופה הסובייטית נסגר המנזר, וכיום שוכנת בו קהילת נזירות. בחצר עומדים מגדל פעמונים וקטעים מחומת ההיקף הישנה, ומסביבם גן ועצים גבוהים. המבקרים מעטים והשקט מוחלט. שעה מכסה את האתר, אך זה מקום שבו אנשים מוצאים את עצמם הולכים לאט.