סולולאקי וחדרי המדרגות בסגנון אר-נובו

בסולולאקי החזיתות אינן העיקר; מה שחשוב נמצא מאחורי הדלתות. הרובע שוכן מדרום לכיכר החירות למרגלות רכס סולולאקי, על קרקע שהייתה פעם גני הח'אן; השם עצמו בא מתעלות המים שהשקו אותם.

בשלהי המאה ה-19, כשנפט באקו והמסחר הקווקזי הביאו כסף לטביליסי, בנו כאן משפחות העשירים של העיר את בתיהן: מנתשב, ארמיאנץ, סרג'ישווילי, מליק-אזריאנץ. הם הלכו אחרי האופנה האירופית, תחילה אקלקטיקה ואחר כך אר-נובו, והוציאו את רוב התקציב במקום שהאורחים יראו: על הכניסה ועל המדרגות.

מסלול ההליכה הרגיל כולל את הרחובות לאדו אסאטיאני, אמאגלבה, מאצ'אבלי וגרונטי קיקודזה. בתוך חדרי המדרגות תמצאו:

• קירות ותקרות מצוירים, בדרך כלל דהויים וחלקם נשרו

• זכוכית צבעונית בפנס הגג מעל המדרגות, המטילה דוגמאות על השלחים

• מעקות יצוקים ורצפות אריחים שעליהן עדיין חותמת היצרן

ברחוב מאצ'אבלי עומדת אחוזת דוד סרג'ישווילי מראשית שנות ה-1900, כיום בית הסופרים, ובה הפנים השמור ביותר ברובע.

אזהרה אחת. אלה בתים פרטיים ולא מוזיאונים. בעשור האחרון הותקנו בכניסות רבות מנעולי קוד, בדיוק בגלל זרם המבקרים. אם דלת פתוחה, היכנסו בשקט, אל תצלצלו בפעמונים של הדירות ואל תצלמו וידאו במסדרונות. חלק מן הדיירים מסבירי פנים וחלק עייפו מזה, ושתי התגובות מוצדקות.

ההסבר למצבם של חדרי המדרגות האלה פשוט. בשנות ה-20 הלאימו השלטונות הסובייטיים את הדירות הגדולות וחילקו אותן: כמה משפחות בדירה, חדר לכל אחת. השטח המשותף — כלומר בדיוק גרם המדרגות, חדר הכניסה והזכוכית שמעליו — לא היה שייך לאיש, ולכן איש לא תחזק אותו. כך נמשך הדבר שמונים שנה. חלק מן הכניסות שוחזרו לאחרונה במאמץ פרטי ובמענקים עירוניים קטנים, אך רובן עדיין ממתינות ובאחדות הזכוכית פשוט אבדה.