שדרות רוסתאוולי

שדרות רוסתאוולי הן עמוד השדרה של העיר המודרנית. הן הותוו בשנות ה-50 של המאה ה-19 לאורך הדרך שיצאה מן העיר העתיקה, ועד 1918 נשאו את שמו של נציב רוסי. מכיכר החירות ועד כיכר רוסתאוולי יש כקילומטר וחצי, רוחב שמספיק לשתי שורות עצי דולב, וכמעט כל בניין כאן הוקם כדי להרשים מישהו.

בעלייה מכיכר החירות עוברים על פני המוזיאון הלאומי, ואחר כך על פני בניין הפרלמנט עם שורת העמודים הארוכה שלו, שהושלם בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20. המדרכה שלפניו היא פיסת הקרקע הטעונה ביותר במדינה: ב-9 באפריל 1989 פיזרו כאן חיילים סובייטים שביתת רעב שקטה, ועשרים ואחד בני אדם נהרגו, רובם נשים. אנדרטה מאופקת מסמנת את המקום, ואל המעקה עדיין קושרים שלטים.

מעט מעלה עומדת כנסיית קאשווטי על שם גיאורגיוס הקדוש, שנבנתה מאבן לבנה בין 1904 ל-1910, וחזיתה מעתיקה את סמטאוויסי מן המאה ה-11. בפנים צייר לאדו גודיאשווילי את האפסיס ב-1947 — עבודה שעלתה לו במשרת ההוראה ובכרטיס המפלגה. ממול ניצב תיאטרון רוסתאוולי, מבנה כבד ומעוטר מ-1901, ומעבר לו תיאטרון האופרה והבלט בסגנון מורי משנות ה-90 של המאה ה-19, שנשרף ב-1973 ונבנה מחדש.

ההליכה קלה אך אינה שקטה: זהו גם עורק התנועה הראשי של העיר. בערב השדרה משתפרת מאוד, כשהחזיתות מוארות. אם מתקיימת הפגנה הרחוב נסגר כולו; בטביליסי זה אירוע רגיל ולא תקרית, ושווה לעצור ולהתבונן.

פרט אחד שאף מפה אינה מראה: השדרה רק נראית מישורית. היא מטפסת בהתמדה אך בעדינות רבה מכיכר החירות לעבר כיכר רוסתאוולי, ולכן ההליכה בכיוון אחד קלה במידה מורגשת מזו שבכיוון השני. עצי הדולב ניטעו בשנות ה-30, ובחודשי הקיץ רק בזכותם אפשר בכלל ללכת כאן אחר הצהריים; בלעדיהם המדרכה בצד השמש אינה שמישה מן הצהריים ועד שש.