פוטי

פוטי היא עיר עובדת ולא עיר נופש, וכדאי לדעת זאת מראש. יש בה מנופים, ערימות מכולות, מסילות צדדיות וחוף אפור וסחוף רוח. מה שיש בה גם הוא היסטוריה ותוכנית רחובות שלא תמצאו כמותן בשום מקום אחר בגאורגיה.

העיר היוונית פאסיס עמדה איפשהו ממש בקרבת מקום: מושבה של אנשי מילטוס מן המאה השישית לפני הספירה, הנמל שממנו מתחיל סיפור הארגונאוטים. העיר עצמה נעלמה מזמן, ככל הנראה נבלעה בים ובלגונה, ועל מיקומה המדויק עדיין מתווכחים. פוטי של היום צעירה בהרבה: האימפריה הרוסית ייסדה אותה כנמל בשולי הביצה ב-1858.

את פניה הנוכחיות קיבלה העיר בימי ניקו ניקולאדזה, שכיהן כראש עיר כמעט עשרים שנה החל מ-1894. הוא ייבש את הביצה, הרחיב את הנמל, הביא תאורת חשמל וחשמלית, ותכנן את הרחובות סביב כיכר מרכזית עגולה שממנה יוצאות השדרות כחישורים. התוכנית הזאת עדיין ניתנת לקריאה במפה וגם ברחוב.

במרכז אותה כיכר עומדת קתדרלת הולדת הבתולה, שנבנתה ב-1906–1907 ביוזמת ניקולאדזה. הדגם שלה הוא איה סופיה שבקונסטנטינופול: כיפה נמוכה ורחבה הנישאת על חצאי כיפות. היא נבנתה מבטון מזוין, בחירה נועזת ונדירה לתקופתה. בימי השלטון הסובייטי שימשה תיאטרון, ורק ב-2005 הוחזרה לכנסייה.

האתר האמיתי השני נמצא בשפך הנהר: מגדלור יצוק ברזל שנעשה באנגליה ב-1862, הובא בחלקים והורכב כאן. הוא פועל עד היום.

מזה מאה וחמישים שנה הנמל הוא כל עניינה של העיר. הוא מטפל במטענים רבים יותר מכל נמל גאורגי אחר, ולצדו פועל אזור תעשייה חופשי. הוא גם היה מטרה: באוגוסט 2008 נכנסו כוחות רוסיים לעיר והטביעו כמה כלי שיט צבאיים גאורגיים ליד הרציפים. השברים פונו, אך את אותם שבועות זוכרים כאן היטב.

כל העיר יושבת בגובה פני הים ומפולשת בתעלות ניקוז שאת מימיהן עדיין שואבים במשאבות. כשסערה בים נפגשת עם מים גבוהים בריוני, הרחובות מוצפים. שדרות האקליפטוס שניטעו בתקופה הסובייטית הן חלק מאותו ויכוח ארוך עם המים.

שעה או שעתיים מכסות הכול — הכיכר, הקתדרלה, המגדלור, מבט אל הנמל ושוק שמוכר את מה שהסירות הביאו. החורף כאן לח וסוער מאוד, הקיץ כבד ולוהט בלחות. אבל השקיעה מעל שפך הריוני מעניקה לעיר פנים טובות בהרבה מאלה שיש לה בצהריים.