הפארק הלאומי קולחתי ואגם פליאסטומי

קולחתי הוא מה שכל חוף הים השחור הגאורגי היה לפני שהגיעו מהנדסי הניקוז. הפארק הלאומי משמר קרוב לשלושים אלף הקטרים מן הנוף הזה: כרי כבול הניזונים מגשם בלבד, יער אלמון מוצף, דיונות חול, מורד הריוני והפיצ׳ורי, ואגם פליאסטומי — לגונה רדודה ומליחה של כשמונה עשר קילומטרים רבועים ממש מדרום לפוטי.

בגלל כרי הכבול הכניסה אונסק״ו את הפארק ב-2021 לרשימת המורשת העולמית, כחלק מיערות הגשם והביצות של קולכיס. אלה כרי כבול כיפתיים של אזוב הכבול, שאינם ניזונים ממי תהום אלא מן המשקעים בלבד; אחדים מהם עמוקים מעשרה מטרים, ואין להם מקבילה בקו הרוחב הזה בשום מקום. הכבול נערם כאן כעשרת אלפים שנה, מאז שהים נסוג בפעם האחרונה. על שביל העץ באימנתי אפשר לחוש כיצד כל פני השטח מתגמשים תחת הרגליים.

רוב מישור קולכיס כבר אינו נראה כך. משנות השלושים ואילך ייבשו את הביצות ונטעו בהן אקליפטוס כדי לגרש את המלריה, וכשני שלישים מן הביצה המקורית אבדו. מה שהפארק מחזיק הוא השארית, והיא ממשיכה להצטמק בשוליים בכל מקום שבו חוצבים כבול וחופרים תעלות.

פליאסטומי היה אגם מים מתוקים עד שהעמיקו את התעלה אל הים. היום מימיו מליחים, עומקם כמעט בשום מקום אינו עולה על שלושה מטרים, ובשלהי הקיץ הם מתחממים. קני הסוף וחורשות האלמון לאורך הפיצ׳ורי הם החלק הטוב ביותר בביקור. סירות יוצאות מן המזח שבחוף הצפוני ועולות במעלה הנהר בין עצים העומדים במים, על פני מושבות קורמורנים, ובחודשים המתאימים גם שקנאים, מגלנים ואנפות.

הפארק שוכן תחת אחד ממסדרונות הנדידה העמוסים באירואסיה. בספטמבר ובאוקטובר עובר מעל הראש אותו זרם דורסים שהקנה שם לצוואר הבקבוק של בטומי, והביצות מתמלאות חופמאים. האביב מביא את הציפורים המקננות ואת מקהלת הצפרדעים הרועשת ביותר שתשמעו.

הקיץ חם, לח ומלא יתושים; הסוף גבוה והציפורים שותקות. אם יש לכם ברירה, בואו בעונות המעבר. סוף הסתיו הוא הטוב מכול: האור נשכב שטוח על המים, ובבוקר בהיר נגלה הרכס הראשי של הקווקז הרחק בצפון-מזרח.