שוק הפשפשים בגשר היבש

הגשר היבש הוא גשר שאין מתחתיו מים. הוא נבנה באמצע המאה ה-19 מעל זרוע צדדית של המתקוורי שהפרידה את אי מאדאטוב; בשנות ה-30 מילאו את הזרוע, והגשר נותר יבש.

השוק צמח בראשית שנות ה-90, ומקורו אינו עליז. אחרי התמוטטות ברית המועצות, כשמשכורות וקצבאות פשוט נעלמו, אנשים הביאו לכאן את תכולת דירותיהם למכירה. מה שהוא היום אטרקציה תיירותית התחיל כשוק של מוצא אחרון, וחלק ממה שמונח על השולחנות עדיין מגיע מארון של מישהו.

מה שמוצע היום:

• עיטורים סובייטיים, סמלים, שעונים ומצלמות

• חרסינה, כלי כסף, סמוברים, שטרות ומטבעות ישנים

• תכשיטי אמייל גאורגיים, פגיונות, שטיחים

• תקליטי ויניל, ספרים ישנים ותצלומי משפחה שזרים מוכרים

מעבר לגשר, בפארק דדאנה, מוכרים ציירים בדים, ולמטה משתרעת שורה של רהיטים ועבודות עץ.

שתי אמיתות מעשיות. ראשית, חלק גדול מן ה"עתיקות" הוא שכפולים, במיוחד הפגיונות, העיטורים והאיקונות; קנו כי החפץ מוצא חן בעיניכם, לא כי אתם מאמינים לסיפור. שנית, הוצאת פריט עתיק באמת מגאורגיה מחייבת אישור ממשרד התרבות לכל דבר מעל חמישים שנה, והמוכר לא יסדר זאת עבורכם. מיקוח מקובל, והמחיר הראשון כמעט תמיד יורד.

אם משהו כאן שווה קנייה, זה בדרך כלל דבר קטן ומסוים: זוג עגילי אמייל גאורגי אמיתי, מצלמה סובייטית שעדיין מצלמת, כרזה של סרט גאורגי משנות ה-70, ספל חרסינה מצויר ביד. רהיטים גדולים ושטיחים קשים גם לנשיאה הביתה וגם לייצוא. השוק פועל בו-זמנית כשלושה דברים: מקום לקניות, מוזיאון פתוח לתרבות החומרית הסובייטית, ותערוכה בוטה למדי על מה שקרה לרכוש הביתי בשנות התשעים.