גשר השלום ופארק ריקה

גשר השלום הוא המבנה המודרני השנוי ביותר במחלוקת בטביליסי. הוא נפתח במאי 2010 בתכנון האדריכל האיטלקי מיקלה דה לוקי: כ-150 מטרים אורך, שלד פלדה תחת גגון זכוכית מתעגל. בלילה נדלקות אלפי נורות לד, ותוכנית התאורה מאייתת בקוד מורס את שמות היסודות הכימיים המרכיבים את גוף האדם — פרט שכמעט איש אינו מבחין בו.

התושבים העניקו לו כמה כינויים לא מחמיאים כבר בשבוע הראשון. מבחינה תפקודית הוא בכל זאת עובד: מאז שנפתח, המעבר בין העיר העתיקה לגדה השמאלית נעשה קל בהרבה.

בקצה השני משתרע פארק ריקה, שהוקם באותן שנים על רצועת גדה תעשייתית לשעבר. יש בו:

• התחנה התחתונה של הרכבל, שמעלה אל נריקאלה בשתיים-שלוש דקות

• מזרקה מוזיקלית ולוח שחמט ענק

• שני צינורות פלדה עצומים — אולם קונצרטים ותערוכות בלתי גמור, גם הוא של דה לוקי, שמעולם לא נפתח ועומד ריק

• ארמון הנשיאות לשעבר עם הכיפה, במדרון שמעל

הפארק הוא עצירה קצרה ולא תוכנית ליום שלם: הדשא דליל והצל מועט. ערכו לוגיסטי, שכן הגשר, הרכבל, החניון וטיילות שתי הגדות נפגשים כאן. בערב, כשהתאורה נדלקת וצוק מטחי מוצף אור, זו אחת הנקודות הטובות בעיר.

הגשר אינו מבנה עומד בפני עצמו אלא חלק מתוכנית פוליטית. בערך בין 2008 ל-2012 בנה השלטון בכוונה מבנים מודרניים ושקופים ברחבי גאורגיה: תחנות משטרה מזכוכית, היכל השירות הציבורי עם גגות הפטריות בגדה השמאלית בתכנון מסימיליאנו פוקסאס, והגשר הזה. המסר היה שקיפות ופנייה מערבה. אם זה היטיב עם העיר או נותר זר לטביליסי העתיקה עדיין שנוי במחלוקת, ואפשר לגבש כאן דעה בעשר דקות.