אחוזת דאדיאני בסלחינו

סלחינו הוא המקום שבו בילו בני דאדיאני את קיציהם, והשם אומר בדיוק את זה. הכפר שוכן כאחד-עשר קילומטרים מצפון למרטווילי, במדרונות הראשונים של רכס אגריסי, שם חום המישור מתחיל להרפות.

האחוזה נבנתה במאה התשע-עשרה. היא אינה דומה כלל לארמון בזוגדידי: בית בן שתי קומות עם מרפסת, קרוב יותר למקום מפלט כפרי מאשר למושב שלטון. זו הייתה הכוונה. המשפחה נחה כאן ולא קיבלה כאן פנים.

מה שסלחינו נודע בו באמת הוא היין. אוג׳לשי, ענב אדום של מינגרליה, גדל כאן בדרך הישנה: הגפן מטופסת גבוה על עצי אלמון ואחרים, כדי שהאוויר יזרום בין האשכולות באקלים לח מאוד. בני דאדיאני נטעו אותו כאן בשיטתיות, והיין מן האחוזה הגיע עד חצר הקיסר הרוסי. הכרמים עדיין מעובדים, וחלק מן הגפנים מטפסות עד צמרות העצים — מראה שלא תמצאו בקלות במקום אחר.

אוג׳לשי מבשיל מאוד מאוחר, לא פעם עד נובמבר, כשזני גאורגיה האחרים נקטפו מזמן. לכן הוא זקוק לסתיו חמים ולמיקום מאוורר היטב, וגפן על עץ נותנת לו את שניהם. את השם נוהגים להסביר מן המילה המינגרלית לעץ, וזה מתאר בדיוק את השיטה.

השיטה הזאת נעלמת. מבחינה חקלאית טיפוס גפנים על עצים אינו יעיל: היבול קטן והקטיף מחייב סולם. בדיוק משום כך שווה לסטות אל סלחינו — כאן הדבר עדיין חי ואינו מוצג במוזיאון.

בשטח עומדת כנסיית ההירדמות. היום פועל כאן מנזר, וזה החלק החי של המקום; הנזירים מטפלים גם בכרם.

נאמר בבירור מה לא יהיה. הבית בדרך כלל נעול, אין בו מוזיאון ואין קופה, והשיפוץ התקדם לסירוגין לאורך השנים. אם אתם רוצים ארמון מרוהט, סעו לזוגדידי.

לכאן באים בשביל משהו אחר: בשביל גפנים על עצים, בשביל גזעים עתיקים, בשביל השקט סביב הכנסייה ובשביל הנוף הנפתח מן המדרון דרומה אל המישור. סוף ספטמבר ותחילת אוקטובר הם הזמן הטוב ביותר, כשהבציר בעיצומו והאוויר מתוק.

הביקור משתלב בטבעיות עם קניון מרטווילי ועם בלדה באותו יום; שלושת המקומות במרחק חצי שעה זה מזה.