לטלי וכנסיית מצחווארישי

בלטלי יש יותר כנסיות מימי הביניים מאשר בכל קהילה אחרת בסוונתי. אין זה אתר יחיד אלא פזורה של כשלושים כפרונים שנים-עשר קילומטרים ממערב למסטיה, במקום שבו המולחרה נשפכת אל האינגורי. הספירות המקומיות מגיעות ליותר מארבעים כנסיות קטנות.

כולן קטנות: כנסיות אולם חד-אולמיות עם קמרון חבית, גגות של לוחות אבן, וחלונות צרים כל כך שבפנים אפלולי גם בצהריים. הפיצוי הוא שהקירות מצוירים מן הרצפה ועד הקמרון.

זו שכדאי לראות היא כנסיית המושיע במצחווארישי. את ציוריה צייר בשנת 1140 טוודורה, שהמקורות מתארים אותו כצייר החצר של המלך דמטרה הראשון. בין הציורים יש סצנה חילונית יוצאת דופן ובה אציל סוואני, נדירות בציור הקיר הגאורגי של ימי הביניים שהחוקרים עדיין מתווכחים עליה.

ידו של טוודורה נראית גם במקומות אחרים בסוונתי: בכנסיית גאורגיוס הקדוש בנקיפארי (1130) ובכנסיית המלאכים באיפררי (1096). זה אחד המקרים הנדירים שבהם אפשר לעקוב אחר עבודתו של צייר גאורגי אחד מימי הביניים בכמה מבנים.

גם בכפרוני לטלי האחרים — ינאשי, לחושדי, סידיאנרי — יש כנסיות עם ציור מן המאות האחת-עשרה והשתים-עשרה. חלקן נוקו, חלקן שחורות מפיח, ואחדות עומדות תחת גג מתפורר.

הסוגיה המעשית כאן היא המפתח. אין קופה ואין כרטיסים. על כל כנסייה מופקדת משפחה מסוימת, והיא הפותחת את הדלת. אחדות נפתחות רק בתיאום מראש ואחדות אינן נפתחות כלל. תרומה מצופה והיא סבירה לגמרי.

לכן לטלי דורשת סבלנות. להגיע ולהיכנס פשוט לא עובד. הדרך הפשוטה ביותר היא שבעל אכסניה או מדריך יטלפן מראש, וזה קל להסדרה במסטיה.

הצילום הוא עניין בפני עצמו. משפחות רבות מסרבות לחלוטין, ומבזק אסור בכל מקום. אין זו נימוס בלבד; זה מה ששומר את הפיגמנט על הקיר.

סביב הכנסיות משתרעים אחו חציר ומגדלים, וביום בהיר נראים פסגותיה הכפולות של אושבה בצפון. הצירוף הזה — כנסייה קטנה וחשוכה והר בן ארבעת אלפים מטרים מאחוריה — הוא שנחרת בזיכרון.

שעה מספיקה לכנסייה אחת; חצי יום אם רוצים שלוש או ארבע.