המוזיאון הארכיאולוגי של ואני

בוואני קולכיס חדלה להיות אגדה והופכת לארכיאולוגיה. הגבעה מעל העיירה ואני נחפרת יותר ממאה שנה, והאתר היום הוא גם שמורת מוזיאון וגם חפירה פעילה.

היישוב החל במאה ה-8 לפני הספירה ועבר ארבעה שלבים: תחילה כפר קטן של בתי בולי עץ; אחר כך, מן המאה ה-6 עד ה-4 לפני הספירה, מרכז עשיר של שכבה שלטת; אחר כך עיר בנויה מחדש בצורות אדריכליות חדשות; ולבסוף, בין 250 ל-47 לפני הספירה בערך, עיר־מקדש מבוצרת בעלת חומות, מגדלים ומזבחות. באמצע המאה ה-1 לפני הספירה נכבשה ונשרפה, והחוקרים חלוקים בין פומפיוס, פרנקס השני ומיתרידטס מפרגמון.

החפירה השיטתית החלה ב-1966 בהנהגת אוטר לורדקיפנידזה ונמשכה אחרי 2002 בידי דארז'ן קצ'ראווה. בין הממצאים:

• מלאכת זהב מקומית — נזרים, תליוני רקה ומחרוזות בגרעון עדין

• כלי חרס יווניים מיובאים ופסלוני טרקוטה

• שברי פסלי ברונזה, ובהם גופים

• טבעת חותם מן המאה ה-4 לפני הספירה החרותה בשם יווני

דווקא הצירוף הזה — אומנות מקומית וסחורה יוונית באותו קבר — הופך את ואני למקור המרכזי להבנת יחסיה של קולכיס עם עולם הים התיכון.

בניין המוזיאון עומד למרגלות הגבעה, והעיר העתיקה מעליו על טרסות: קטעי חומה, שער ויסודות מזבחות. יחד הם דורשים כשעתיים. שימו לב שחלק מן הממצאים הטובים ביותר מוואני נמצא במוזיאון הלאומי בטביליסי ולא כאן.

שאלת גיזת הזהב עולה כאן ללא הרף. ואני אינה איאה, עירו של אייטס במיתוס, ואף ארכיאולוג אינו טוען זאת. מה שהזהב מן הקברים האלה כן מראה הוא בדיוק סוג העושר שהוליד מלכתחילה את הסיפורים היווניים על זהב קולכיס. ההליכה על הטרסות מתוך המחשבה הזאת מתגמלת הרבה יותר מחיפוש אחר גיזה ממשית.